סגל וסטודנטים יקרים,

השנה החדשה נפתחת בצלה של טראומה לאומית: 48 מאחינו עדיין חטופים בעזה,

והלב כולו תלוי בשובם.

לצדם, המלחמה ממשיכה לגבות מחירים כבדים.

בעזה מתחולל משבר הומניטרי קטסטרופלי, ובישראל משפחות רבות מתמודדות עם אובדן,

עם חיילים הפצועים בגופם ובנפשם, ועם צלקות פוסט־טראומטיות שילוו אותנו עוד שנים.

דווקא מתוך מציאות זו, אנו נדרשים לברך אחרת- במקום שנה טובה, נייחל לשנה של סיום ולהתחלה של תקווה.

יהודה עמיחי הפליא לכתוב:

"מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים

הוא רמוס וקשה כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש…"

החפרפרת של עמיחי מרפרפת עם דרכה של האקדמיה, שאיננה מציעה ודאות מוחלטת

אלא ספקנות, אי־ידיעה, אי של שפיות ויצירה, של מאמץ משותף ושל שיחה מתמשכת,

שהופכת את הקרקע לתחוחה ומאפשרת צמיחה של חיים חדשים.

מי ייתן והשנה הקרובה תהיה שנה של חיים, של בנייה ושל חזרה לנורמליות.

פרופ׳ ענת גסר- אדלסבורג
ראשת בית הספר לבריאות הציבור