ד”ר גיא יצחקוב

טיפ למרצים מתחילים או לא מתחילים

אני מלמד 13 שנים ויצא לי ללמד מגוון רחב של קורסים, מסטטיסטיקה, כלכלה, והתנהגות ארגונית ועד קורסי הקשבה בינאישית (נושא המחקר שלי). הטיפ שאני חושב עליו זה כמה שיותר ליצור אינטראקציות חברתיות שבהן הסטודנטים ידונו ביניהם על החומר. לתת להם את המרחב והזמן לדון ביניהם על החומר. ככל שהשנים עוברות הסטודנטים, מהחוויה שלי, פחות מתלהבים ממרצה שעומד מולם ונואם. אני מרגיש שהם רוצים יותר לבטא את עצמם. כאשר סטודנטים דנים על החומר כך הוא נקלט ברמה יותר עמוקה ויש סיכוי רב יותר שהם יזכרו אותו. כלומר, אני מנסה להפוך את החוויה לכמה שיותר אישית עבורם, כיצד הנושא קשור לחיים שלהם. אני יוצר קבוצות דיון קטנות ואז עושה מליאה בה הסטודנטים חולקים את הדברים שעלו במעגלים.הנסיון שלי לימד אותי שבצורה כזו גם סטודנטים יותר שקטים וביישנים, שבדרך כלל לא מבטאים את עצמם בפורום של כיתה מרגישים יותר נח לדבר ולהשתתף בצורה פעילה. בקיצור,טיפ: כמה שיותר לערב את הסטודנטים בצורה אקטיבית, לא להשאיר אותם שומעים פסיביים.

מה אתה הכי אוהב בהוראה?

האינטראקציה עם הסטודנטים. מאוד אוהב שסטודנטים מגיבים. אפילו שהם לא מסכימים איתי. שהם מביאים דוגמא מהחיים שלהם, מעולם העבודה. מהסיפורים של הסטודנטים אני לומד הכי הרבה. לא נתקלתי עד היום במצבים קיצוניים של אינטראקציה בעייתית. כן יש אינטראקציה עם סטודנטים שאוהבים להתבלט ולוקחים את השיעור ל – session אישי. אבל עם השנים למדתי איך להחזיר את הדיון שיהיה רלוונטי כל הכיתה.

הכי מורכב לי זה שאין פידבק מהסטודנטים. במקרים כאלה אני מרגיש שאני מדבר לעצמי, ושמעתי את עצמי כבר די הרבה J. כשאני מדבר ורואה שהחבר’ה לא איתי אני מבקש מהם להגיב. במקצוע שלנו אנחנו מדברים המון. כשאין פידבק אני נכנס למעין טייס אוטומטי ומדבר, וזה פחות כיף.

האם אתה מצליח להישאר רלוונטי?

עם הזמן זה יותר מאתגר. התכוננתי עכשיו עם הדוקטורנטים שלי לכנס וביקשתי שיקפידו על עקביות בצורה שהמצגות שלהם מעוצבות. אמרתי להם שאנשים קולטים טוב יותר שיש עקביות, אחת הדוקטורנטיות אמרה לי “אתה לא מבין את הדור שלנו, אתה זקן” J

לגבי השאלה, בגדול אני חושב שכן. אני משתדל להביא כמה שיותר דוגמאות עדכניות מעולם העבודה. כל פעם. התיאוריה נשארת אותה תיאוריה. אבל עולם העבודה, במיוחד עם ההתפתחויות הטכנולוגיות מתקדם בקצב מסחרר ומאד מעניין ללמוד על השינויים וההשלכות שלהם.

מבחן או עבודה?

בשנים האחרונות עברתי לעבודות. מאז שהגעתי לאוניברסיטה אני עושה רק עבודות. בעיקר בגלל שהקורסים שאני מלמד הם תיאורטיים. היום אין מצב שלאדם אין גישה לחיפוש מידע. לדוגמא, אם עובד צריך לחפש מידע בעבודה הוא ישר הולך ל-GOOGLE ותוך שנייה מקבל מליוני תוצאות. עכשיו אנחנו בכלל במהפכת ידע עם תוכנות כמו chatGpt שאפילו לא מפנות למקורות של התשובות אלא מספקת את התשובה בעצמה! מבחנים הם חשובים וכבודם במקומם, יחד עם זה, במיוחד בגלל שאני רוצה להכין את הסטונטים שלי לעולם העבודה, אני רוצה שידעו ליישם את החומר על ארועים רלוונטים, זה רמה גבוהה יותר של קליטת מידע לעומת היזכרות, שהיא הגורם המרכזי בבחינה. כמובן שיש לעבודות חסרונות. אבל בגלל שיש דרגות של הבנה בחומר, אני מנסה להעלות דרגה לרמה של היישום. אני רוצה שתיקחי מקרה ותלבישי עליו את מה שלמדת ואז אני יודע שהבנת אות החומר. הקטע של לשנן פחות קריטי לתפיסתי. אני רוצה בוגרים שיודעים ליישם. לשנן.. הם שוכחים את זה. כשהם נותנים דוגמאות מעצמם זה נכנס לדרגות עיבוד עמוקות יותר

מרצה שהותיר בך חותם

הייתה לי מרצה בתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, יפית יצחק. היא לימדה אותי מבוא למיקרו כלכלה. התחברתי לצורת הוראה שלה. היא היתה מסבירה לאט ובבהירות. היתה לה גם סבלנות מדהימה לסטודנטים. התואר הראשון שלי היה דו-חוגי בפסיכולוגיה וכלכלה. והיה את הקורס חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי שכולם פחדו ממנו. התחלתי ללמוד כשהייתי חייל ואחרי כמה שיעורים בקורס הזה החלטתי לדחות

אותו כי הרגשתי שהקצב היה מהיר מדי ביחס לזמן שהיה לי להקדיש ללימודים באותה תקופה. כשיפית אמרה לי שהיא גם מלמדת חדו”א ישר נרשמתי לכיתה שלה וכאשר באתי לקורס שהיא לימדה זה היה עולם אחר, קיבלתי 100 בקורס והרבה מזה בזכותה.

אחרי הצבא לימדתי מרתונים לבחינות מטעם אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב, לפני המרתון הראשון שהיה לי במבוא למיקרו כלכלה והיא הקדישה מזמנה כדי לשבת איתי ולהכין אותי איך ללמד. זה היה פשוט מדהים בעיני. היא לא לקחה כמובן מאליו שסטודנטים מבינים. הייתה לה סבלנות ובמיוחד בקורסים האלו זה חשוב. אני חושב שזה מה שעזר לי להתקשר לסטודנטים, כלומר, דברים לא באו לי בקלות. אבל אחר כך הייתי יודע להסביר את החומר כי הבנתי איפה הנקודות שסטודנטים לא מבינים.

יש לנו אתגר לא פשוט כמרצים. אנחנו צריכים לאתר איפה המקום שהסטודנט לא מבין לעומת מצב בו מדובר בחוסר מוטיבציה. גם בעולם העבודה מטפלים באופן שונה בחוסר יכולת וחוסר מוטיבציה. אלו שני דברים שונים לחלוטין שדורשים יחס שונה לגמרי. היו לי סטודנטים שרצו להפסיק ללמוד ובסוף הם המשיכו ואותם אני הכי זוכר. זה חלק סופר מהותי מהעבודה שלנו לאתר את המתקשים ולעזור להם.

אם לא היית מרצה היית?

האמת שחוץ מללמד ולחקור לא עשיתי בגדול שום דבר אחר, אם לא מחשיבים את העבודה שלי במחלקת חשמל ב-ACE לפני הצבא J.

החלום שלי עד גיל 19-20 היה להיות עיתונאי. בתיכון הייתי כותב בעיתון של גדרה, מקום הולדתי. הייתי מסקר את קבוצת הכדורסל. מאד אהבתי לכתוב אבל עם השנים הבנתי שסוג העבודה הזה פחות מתאים לאופי שלי.

לדעתי, אם לא הייתי מרצה באקדמיה הייתי עוסק בחינוך. לימדתי פעם בפנימייה בכפר כנות. של חבר’ה מאוד קשים. ומאוד התחברתי אליהם אפרופו הוראה בגובה העיניים.