גב’ מירי מועלם

מירי מועלם, החוג להפרעות בתקשורת

“אני עובדת באוניברסיטה 35 שנה. התחלתי בתפקיד מזכירה שניה בעבודה סוציאלית והתקדמתי לתפקיד מרכז מזכירות תלמידים.
כשנפתח החוג להפרעות בתקשורת סייעתי בתהליך הקמת החוג ומאז אני בחוג. אני אוהבת את עבודתי, שמחה ללוות סטודנטים במקביל לעבודה עם הסגל האקדמי והמנהלי.
ההתלהבות היא זאת ששומרת אותי רלוונטית.”

טיפ למנהלנית חדשה
אני חושבת שבאופן כללי, לא רק באקדמיה, פתיחות וגמישות יוציאו את הטוב מתוכך וגם אחרים יקבלו אותו. אלו שתי מילות הקסם. לדוגמא, אם את באה עם קונספט מסוים במחשבה שלך ומישהו אחר לא חושב כמוך, אז תהיי פתוחה לשמוע את מה שהוא אומר ותגמישי את העמדות שלך בהתאם, כדי שזה יהיה טוב לכולם. זאת אומרת אם יש משהו שאת נורא מאמינה בו ואומרת: “וואו זה הדבר הכי טוב שיכול להיות בעולם” ואת באה עם האג’נדה הזו ומישהו אחר אומר: “וואו זה כל כך רע הדבר הזה”. את יכולה להינעל בתוך האג’נדה הזו ולהגיד ככה אני רוצה וזהו. ואת יכולה להתגמש וגם לגרום בפתיחות לאנשים שיהיו פתוחים לאג’נדה שלך. כי אם את ננעלת את משיגה את הדבר ההפוך. זה משהו שמלווה אותי בכל תחום בחיים שלי. אני אף פעם לא דורשת ממישהו משהו שאני לא אדרוש אותו מעצמי.

מישהו שהותיר בך חותם?
התחלתי את עבודתי באוניברסיטה בבי”ס לעבודה סוציאלית אצל רלי רובינזון והייתי בת טיפוחים שלה. כשהיא פרשה לגמלאות היא ביקשה ממני שאשא דברים בשם הסגל המנהלי. היא עטפה אותי מאוד. והייתה בה המון חוכמה. למדתי ממנה המון. קיבלתי ממנה גב וחיזוק בהמון דברים. אני זוכרת לה את זה.

יש הבדל בין מירי של ההתחלה למירי של היום?
אני עובדת באוניברסיטה 35 שנה. התחלתי לעבוד בגיל 27 היום אני נושקת לפנסיה. אני חושבת שיש משהו מאוד מוסיף בגיל. ככל שהתבגרתי למדתי להיות יותר גמישה, יותר פתוחה. למדתי פחות לקחת ללב דברים מסוימים. אני יכולה להגיד שיש תקופות מאוד עמוסות. ככל שהתקדמנו בטכנולוגיה זה הפך להיות יותר עמוס משום מה. אבל יש עדיין תקופות שאני מתעוררת באמצע הלילה בגלל עבודה. הדבר הזה לא השתנה. היום זה קורה פחות. הגיל והניסיון תורמים לסוג של השקט הזה. למרות שלפעמים כשנורא לחוץ ואני עדיין אומרת “וואו אין לי אוויר” אני אומרת את זה יותר ברוגע.

איך את מצליחה להישאר רלוונטית בעולם משתנה?
אני מדברת עם הסטודנטים, עם כולם, בגובה העיניים. במובנים מסוימים אני עדיין מדברת איתם כמו שדיברתי כשהייתי בת 27. מצד אחד אני כבר רוצה להיות בפנסיה. מצד שני יש בי עדיין את ההתלהבות. אני אוהבת את המקום. אני אוהבת את האוניברסיטה. אני אוהבת ללוות סטודנטים, אני אוהבת את הסגל ואני חושבת שזה מה ששומר אותי רלוונטית, ההתלהבות הזו. יחד עם זאת, אני לא פוחדת ללמוד דברים חדשים. יש לי ילדה שהיא סטודנטית וגם הבן זוג שלה ואני מקשיבה להם. אני פתוחה לשמוע את מה שהם אומרים. במיוחד את הביקורת שהם אומרים. אני פתוחה לטכנולוגיות חדשות, ויחד עם זאת אני עדיין משתמשת בדף ועט לסדר לי את החיים.

מה קורה כשיש קונפליקט?
אני הקול של המערכת כלפי הסטודנט ואני הקול של הסטודנט כלפי המערכת. אני מביאה את שני הצדדים. מול הסטודנט אני מייצגת את המערכת ואני לויאלית למערכת. עבדו מולי הרבה ראשי חוגים ואני תמיד אומרת שאני לויאלית לראש החוג ולדרכו. אני מייצגת את האוניברסיטה גם אם לא תמיד מסכימה עם הנהלים.

מה מיוחד בניהול באקדמיה?
אנחנו צריכים לעבוד בשלושה מישורים. יש לנו אנשי מינהל, אקדמיה וסטודנטים. הסטודנטים מצד אחד שומרים אותנו צעירים ורלוונטיים. מצד שני, צריך להביא להם את המימד של החוקים והנהלים… להיות המבוגר האחראי… ואם אני מסתכלת על המורכבות של השנה ומה שקורה עכשיו עם ההקלות למילואימניקים… ולהיות בצד הזה של מקבלי ההחלטות. להיות איתם, להבין אותם אבל גם להיות בצד השני זה משהו שאת צריכה כל הזמן לעבוד ולהיות בכל המישורים, כאילו להיות בסוג של פיצול אישיות אני אקרא לזה.

אם לא היית מנהלנית?
הגעתי לאוניברסיטה מהוראה. למדתי חינוך מיוחד. בתיכון התנדבתי עם ילדה חירשת ועניין אותי מאוד חינוך מיוחד. במהלך הלימודים הבנתי שאיני רוצה לעסוק בזה אבל חונכתי בבית שאת מה שמתחילים, מסיימים. התחלתי לעבוד בתחום החינוך ועזבתי את ההוראה. עשיתי הרבה קורסים והגעתי לאוניברסיטה. הצד הטיפולי שבי ליווה אותי גם באוניברסיטה. ואולי אם לא הייתי מנהלנית הייתי עושה משהו טיפולי. הרבה אומרים לי שיש לי אישיות טיפולית.