לכבוד סגל המרצים והסטודנטים היקרים,

בראשית דבריי, אני מבקשת להביע תקווה לחזרתם המהירה והבטוחה של החטופים במסגרת עסקה, להחזרתם של העקורים והמפונים לביתם, ולהחלמה מלאה של הפצועים בגוף ובנפש.

כשהמציאות סביבנו מתערערת, חשוב להדגיש את הכוח שבשמירה על שגרה ולימודים. לימודים מספקים עוגן ומסגרת יציבה. דרך הלימודים, אנו לומדים להבין את המתרחש סביבנו, ומקבלים כלים להתמודד עם תהליכים ומצבים מורכבים.

בתקופות משבר כמו זו, מתחדדת חשיבותה של הלכידות החברתית, היכולת שלנו לעמוד יחד, לסייע זה לזה, ולהעניק תמיכה הדדית. בריאות הציבור, מעבר לתפקידו המרכזי בשמירה על רווחה פיזית ונפשית של האיניבדואל, נוגע באופן עמוק ביצירת קהילה חזקה ומאוחדת. בלב הלימודים שלנו עומדת לא רק האחריות האישית, אלא גם האחריות הקולקטיבית אחד כלפי השני, וכלפי הקהילה כולה. המטרה שלנו בתקופה זו היא להמשיך לחזק את הקשרים בינינו, להקשיב לצרכים השונים, וליצור מרחב לימודים מאפשר ותומך.

נכון לשעה זו, פתיחת שנת הלימודים הקרובה תערך כסדרה בצורה פרונטאלית, הרציונל מאחורי החלטה זו היא לנסות לחזור לשגרה ככל הניתן. חדרי לימוד רבים מאושרים באוניברסיטה על ידי פיקוד העורף כמרחב מוגן- כך שאין צורך להתפנות מהם בזמן אזעקה, וליתר החדרים- יוגדר מרחב מוגן בטווח הזמן התיקני להגעה של פיקוד העורף.  במהלך השבוע יועברו לסגל האקדמי והמנהלי ולציבור הסטודנטים הנחיות ברורות בנוגע למיקום המרחבים המוגנים.

למען מי שמשתייך “לקבוצת הסטודנטים”[1] הנושאים בנטל וניצבים בפני אתגרים גדולים במיוחד, אנו נעשה כל שביכולתנו להציע סיוע והתאמות (כולל הקלטות, סיכומים כתובים, שעות תגבור פרטניות וכדומה). המרצים מתבקשים לבדוק האם בקורסים שלהם נמצאים סטודנטים השייכים “לקבוצת הסטודנטים”. השיעורים, הן אלה שיועברו בזום והן אלה שיועברו באופן פרונטלי או היברידי ,יוקלטו ככל שיש צורך. הקלטות שיבוצעו יועלו לממשק המודל, ויישמרו עד תום תקופת הבחינות בסמסטר הרלוונטי ואחר כך יימחקו.

לסיום, אבקש לשתף אתכם בשיר מאת אדמיאל קוסמן, שמדבר על הבקשה למנוחה ולשקט – מקום שבו הנפש יכולה למצוא מנוח, אפילו לרגעים אחדים. בעיניי, זהו תיאור מדויק של הלימודים בתקופה זו: מקום שבו אנו יכולים למצוא אולי נחמה ומקלט בתוך הסערה.

מבוקש – אדמיאל קוסמן

מְבֻקָּשׁ מָקוֹם שָׁקֵט עָלָיו תֻּנַּח הַנֶּפֶשׁ.
לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָּשׁ מָקוֹם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָּשׁ עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִׂיחַ, שֶׁלֹא יָקוּם
וְיִתְקַפֵּל כְּשֶׁהִיא תָּבוֹא. לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָּשׁ דִּבּוּר אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ סַפְסָל,
מִקְלָט, לְמִישֶׁהִי, קְרוֹבָה שֶׁלִי, יַלְדָּה-יוֹנָה, נַפְשִׁי שֶׁלִי,
אֲשֶׁר יָצְאָה מִן הַתֵּבָה, לְכַמָּה רְגָעִים, בִּשְׁעוֹת הַבֹּקֶר,
וְלֹא מָצְאָה מֵאָז מָנוֹחַ לְרַגְלָהּ.

בברכה,

פרופ’ ענת גסר-אדלסבורג
ראשת בית הספר לבריאות הציבור
אוניברסיטת חיפה

[1]הסטודנטיות והסטודנטים המשרתים במילואים וכן בנות ובני זוגם (הורים לילדים עד גיל 13), כוחות הביטחון וצוותי הרפואה וההצלה (במידה ותפקידם שונה מהותית לאור המלחמה) וכן בנות ובני זוגם (הורים לילדים עד גיל 13(, סטודנטים מיישובים מפונים, סטודנטים ממשפחות שכולות, נפגעי השבעה באוקטובר, פצועי מלחמת חרבות ברזל ומשפחות חטופים )קרבה ראשונה( שנפגעו כתוצאה מהמלחמה.