חברות וחברי סגל יקרים, סטודנטיות וסטודנטים יקרים,

פתיחת השנה האקדמית הנוכחית מלווה בהתרגשות רבה, עת חזרתם של 20 החטופים החיים לחיק משפחותיהם וסיום המלחמה.
ליבנו עם משפחות החיילים שנפלו במלחמה והקריבו את היקר להם מכול, ומאחלים החלמה מלאה לפצועים בגוף ובנפש. אנו מחכים לשובם של כל החטופים החללים, כדי שכל משפחה תוכל ללוות את אהובה למנוחת עולמים וקבורה ראויה. ומי ייתן ומכאן תפתח תקופה של שיקום, תבונה חומלת, ושלום לשני העמים בישראל ובעזה.

בתקופה כזו, שבה העצב והתקווה שוכנים זה לצד זה, עולה שאלת מקומה של התקווה בחיינו ובתפקידנו כאנשי בריאות, הוראה ומחקר.

המשוררת אמילי אליזבט דיקינסון היטיבה לתאר זאת:

לתקווה כנפי נוצה –
היא נחה בנשמה-
ושרה שיר-ללא מילים –
אף פעם לא נגמר-

התקווה הזאת, עדינה אך מתמדת, היא גם לב העשייה האקדמית שלנו: היכולת להמשיך לשאול שאלות, ליצור ידע חדש, ולהאמין כי באמצעות מחקר והוראה אנו יכולים לשפר חיים, לבנות אמון ולרפא חברה.

השנה, יותר מתמיד, נזכור כי כל שיעור, כל מפגש, וכל מחקר חדש הם ביטוי לתקווה הזו, אותה "מנגינה שלווה" שמהדהדת גם בתוך סערות הזמן.

סטודנטיות וסטודנטים יקרים, אתם חלק בלתי נפרד מן השיר הזה. נוכחותכם, סקרנותכם והשאלות שאתם מביאים אל השיעורים והמחקר מחיות את הרוח האקדמית ומזינות את התקווה הזו מדי יום. אתם לא רק לומדים, אתם שותפים אמיתיים ליצירת הידע, לעשייה חברתית ולחזון של חברה, המקדמת בריאות ורווחה נפשית ופיזית לכל אדם.

בברכה חמה,
פרופ׳ ענת גסר-אדלסבורג
ראשת בית הספר לבריאות הציבור